בצלם אלוהים ברא אותו

בראשית א - ג

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה, וּבְכָל [חית] הָאָרֶץ, וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ! וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (א 26-27).

"צלם אלוהים" מה הוא?

שאלה זו כבר השיבו עליה -

יש רואים ב-וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה, וּבְכָל [חית] הָאָרֶץ וגו' הסבר ל"בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" שלפניו, כאילו אמר: בצלמנו כדמותנו, כלומר שיִּרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וגו', שיהיו אדוני הארץ. וכן אמר "הגאון, כי פירוש בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ בממשלה" (=בשלטון. מובא על ידי אבן עזרא). "ומזה נמשך, שהוא רודה בבעלי החיים כולם, לפיכך אמר מיד ורדו בדגת הים וגו' (שד"ל).

יש מבינים את צֶלֶם אֱלֹהִים על פי צלם אדם. "חשבו כי ה' בצורת אדם, כלומר תבניתו ותארו, וחִייבוּ הגשמה מוחלטת, והאמינו בכך, ונראה להם, שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב..." (רמב"ם, מורה הנבוכים, תירגם י' קאפח, א', א. [1]) לכן "אין להטיל ספק בדבר, שביטוי זה ("בצלמנו כדמותנו") בתחילת יצירתו... גשמי היה בהתאם לתפיסה האנטרופומורפית של האלוהות באומות המזרח הקדמון" (מ"ד קאסוטו, מאדם עד נוח, עמ' 29).

יש נדמה, שחז"ל עצמם "חייבו הגשמה והאמינו בכך". האגדה משגיבה את האל עד לאין סוף... אבל את מידת ההפשטה אין היא יודעת. את בריאת האדם בצלם היא תופסת גם במובן הרוחני ומבססת עליה את מעלתו המוסרית של האדם. אבל אין היא מזיזה את פשטה של הבריאה בצלם ממקומה: הלל היה מרחץ גופו לכבוד קונו, משום שנברא בצלמו, משל לאיקונין של מלכים שמורקים ושוטפים אותם (ויקרא רבה ל"ד, ג). בשעה שנברא אדם הראשון טעו בו מלאכי שרת וביקשו לומר לפניו "קדוש" (בר"ר ח', י) וגו' (יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית א', עמ' 231-238). ועל רבי בנאה מסופר (בבא בתרא נ"ח ע"א), שהיה נכנס למערות... ועשה שם ציון סיד כדי להכיר מקום הטומאה. וכאשר הגיע למערתו של אדם הראשון - אחר שביקר במערת אברהם אבינו - "יצאה בת קול ואמרה: הסתכלת בדמות דיוקני (שדמות אברהם כדמות אדם הראשון), בדיוקני עצמה (בדיוקנו של אדם הראשון,שנברא בצלם של מעלה) אל תסתכל" (עיין שם בפירושיהם של רש"י ושל רבנו גרשום).

וצריך להעיר, שבעצם אין באגדות אלה ראייה, שחז"ל "חייבו הגשמה מוחלטת", שאגדת חז"ל אינה יודעת את מידת ההפשטה. מסתבר שהלל היה מרחץ גופו לכבוד קונו, משום שרוח קונו בו (ולא גופו), ועל ידי כך התעלה גופו. וכן האגדות האחרות. ומן המעשה במלאכי השרת, שטעו באדם הראשון וביקשו לומר לפניו "קדוש" אין להסיק אלא זאת, שלא ככל אדם אדם הראשון, שכל אדם גופו מן האיש והאישה ורוחו מן הקב"ה, ואילו אדם הראשון כולו מן הקב"ה.

ולדעת מ' ויינפלד (תרביץ ל"ז [תשכ"ח], עמ' 113-116) משמעותו של הכתוב היא, שדמותו החיצונית של האדם הועתקה כביכול מדמות האל. יחזקאל רואה אומנם את האל  בדמות אדם (א 26) וכך גם דניאל (ז 9). לפיו הרעיון הכוהני על צלם אלוהים מקורו בספרות הקוסמוגונית המצרית. "העובדה שרעיון בריאת האדם בדמות האל מקובל בספרות המצרית העתיקה בעלת גוון מיתי אינה מרשה לנו להניח, שרעיון הבריאה בצלם בס"כ הוא בהכרח רעיון מופשט".... כי "הרציונליזציה (בסיפור הבריאה הכוהני) ניכרת רק במבנה הספרותי שלו ודרך מסירתו, אך אינה מורגשת כלל בחומר המהותי בו. האמונה עליה מושתתת פרשה זו עדיין עומדת על קרקע המיתוס...".

ונזכיר את הדעה המקובלת בפרשנות המסורתית, המבוססת על ההנחה, שאין הביטוי "צלם אלוהים אנתרופומורפי, כי אם בבחינת "דיברה תורה כלשון בני אדם"; שאינו מבטא הגשמה רעיונית כי אם הגשמה לשונית בלבד. וכן דברי אבן עזרא: "ואחר שידענו שהתורה דיברה כלשון בני אדם, כי המדבר אדם, גם כן השומע, ולא יוכל איש לדבר בגבוה עליו (כלומר באלוהים) או בשפל ממנו, רק (=אלא) על דרך דמות האדם - וכן אמר "פי הארץ", "יד הירדן" ו"ראש עפרות תבל" (כאן דיבר בשפל ממנו דרך דמות האדם, שהרי אין פה לארץ, ואין יד לירדן, ואין ראש לעפרות תבל); וחלילה חלילה להיות דמות לשם!... ובעבור שנשמת האדם העליונה, שאיננה מתה, נמשלת בחיותה לשם, שאיננה גוף".

וכן דברי הרמב"ם (בהלכות יסודי תורה פ"ד, הל' ח): ""נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל. והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו, ועל צורה זו נאמר בתורה 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו', כלומר שתהיה לו צורה היודעת והמשגת הדעות, שאין לה גולם (=גוף), כמו המלאכים, שהם צורה בלא גולם, עד שידמה להן... ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה... אלא הדעה, שהיא צורת הנפש, ובצורת הנפש הכתוב מדבר "בצלמנו כדמותנו". 

ואנו ביקשנו לתהות על משמע הכתובים בהקשר הכתובים. וכבר עיינּו בסיפור הבריאה, ממנו למדנו, שבריאתו בצלם אלוהים היא שעשתה את האדם אנושי, היא שהקנתה לו את התכונות המבדילות אותו מכל הברואים שבריאתם קדמה לבריאתו: מן "כל נפש החיה הרומשת, אשר שרצו המים" ומן "כל עוף כנף", ומן "חית הארץ", ומן "הבהמה", ומן "כל רמש האדמה". כל אלה הם "נפש חיה", וגם האדם כך, ובכך נבדלים כולם מן "כל עשב" ו"כל עץ", שלא נאמר עליהם "נפש חיה". והאדם נבדל משאר הברואים החיים, שנשמת חיים באפם, בהיות לו צלם אלוהים. והקוראים שמכירים את האדם ואת שאר הברואים, יודעים מה ביניהם, כלומר האנושי, והוא צלם אלוהים שבאדם. ונשאל למה קרא לאנושי "צלם אלוהים"; ואם "צלם אלוהים" מתכוון לצורת האדם ה"אנושית" או לתכונה מתכונותיו? מכיוון שבסיפור הבריאה לא מצאנו תשובה על השאלה, נבקשה בסיפור גן העדן.

סיפור הבריאה (א 1 - ב 3) וסיפור גן עדן (ב 4 - ג 24) מכירים זה את זה לכל הדעות. בעלי תורת התעודות טוענים, כי שני סיפורי בריאה שונים הם - האחד של ס"כ (כוהני) והאחד של ס"י (יהויסטי); ולדעת ה"מסורתיים" מַשלים סיפור גן העדן את סיפור הבריאה בבחינת "כלל שאחריו מעשה, ואינו אלא פרטו של ראשון" - כמבואר במידה השלוש עשרה מִל"ב המידות, שהתורה נדרשת מהן. [2] "כיצד? וַיִּבְרָא אֳלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ - הרי כלל. ואחר כך (בסיפור גן העדן) פירט מעשיו: וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֶּלַע. השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון." ולכל הדעות זוכה מעשה בריאת האדם לשני תיאורים מקבילים. ועם שהם מבטאים תפיסות שונות על האדם ועל העולם, וגם על בורא העולם, מכירים הם זה את זה, כאמור, ואפשר שאף מקיימים דו-שיח ביניהם על האדם ועל בורא האדם.

עתה נקביל את הכתובים המספרים על בריאת האדם.

כתוב בסיפור הבריאה: וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ.

מקביל לו הכתוב בסיפור גן העדן: וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ובהמשך מסופר: וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָמְרָהּ (ב 15) מתוארת בזה סיטואציה מעין פיאודלית: ה' אלהים, הבעלים של הגן, הביא את האדם לגנו לעבוד בו ולשמור עליו, ותנאים קבע לו: מִכָּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ... (16-17). ואין לשאול לטעם האיסור, כי ביחסים של ריבון-עבד די לו לאיסור בלי לדעת את טעמו. כך נראה הדבר לקורא עם קריאה ראשונה. ובמחשבה שנייה: מכיוון שהאיסור חל על אכילה מעץ הדעת טוב ורע דווקא, יש מקום לשאול לטעמו, שהרי ברור שאין מדובר על אכילה ממש אלא על מעשה סמלי. ומהותו של סמל לעולם אינה בסמל אלא במסומל שאליו הוא רומז. וסיפורנו רומז, שאלוהים אסר על האדם לרכוש את דעת טוב ורע.

מסתבר שהאדם נברא בלא דעת טוב ורע. הדעת טוב ורע הייתה בהישג ידו, אבל הוא לא נברא עמה, כלומר היא לא הייתה בטבעו. והבורא אסר עליו להשיגה. אלא שהאדם, למרות האיסור, השיגה. בטרם נחן בדעת להבחין בין טוב לרע בחר בדעת טוב ורע. ואחר שהשיגה, אמר עליו ה' אלוהים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע כלומר הרי הוא אדם בצלם אלוהים!

הנה הדעת היתרה המצויה בנפשו של האדם... היודעת והמשגת הדעות... - כניסוחו של הרמב"ם [3] - היא צלם אלוהים, שבו נברא האדם לפי סיפור הבריאה, והיא הדעת טוב ורע שהאדם השיג באיסור, ונעשה כאלוהים יודעי טוב ורע על פי סיפור גן העדן.

"לדעת טוב ורע" הוא לדעת מטוב ועד רע, היכולת לדעת הכול.



[1] על-פי הרמב"ם סבור איש ההמון, שמשמעות המילה "צלם" היא צורה פיסית. הגשמת האל נובעת ממה שאיש ההמון סבור, שזוהי ההבנה הנכונה של הכתוב. איש ההמון הוא איש המקבל את הכתוב על פי פשוטו, גם כשהוא סותר לשכל, מתוך אמונה שלמה באוטוריטטיביות של הטקסט המקודש (שרה קליין-ברסלבי, פירוש הרמב"ם לסיפור בריאת העולם, עמ' 204-205.

[2] ברייתא דל"ב מידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי.

[3] ראה הערה 1.