ונר אלוהים טרם יכבה

וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה (שמ"א ג 1 – ד 1א)

1. וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת יְהוָה לִפְנֵי עֵלִי. וּדְבַר יְהוָה הָיָה יָקָר – נדיר - בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין חָזוֹן נִפְרָץ– אין חזון (=דבר ה') מצוי.

2. וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא – שבו התרחש אירוע, שיסופר עליו בהמשך - וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ, וְעֵינָו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת. 3. וְנֵר אֱלֹהִים– נר התמיד, הדולק במנורת המשכן מערב עד בוקר -טֶרֶם יִכְבֶּה, וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל יְהוָה, אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים.4. וַיִּקְרָא יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי. 5. וַיָּרָץ אֶל עֵלִי, וַיֹּאמֶר: הִנְנִי, כִּי קָרָאתָ לִּי! וַיֹּאמֶר: לֹא קָרָאתִי, שׁוּב שְׁכָב! וַיֵּלֶךְ, וַיִּשְׁכָּב.

שמואל לבדו שומע את דבר ה' אליו, ועלי אינו שומעו. מכאן התפיסה המקראית, שדבר ה' אל אדם הוא חוויה פנימית, סובייקטיבית.

6. וַיֹּסֶף יְהוָה קְרֹא עוֹד: שְׁמוּאֵל! וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי – שלא כבפעם הראשונה, אז הוא רץ אל אלי (5), מכאן שכבר לא היה בטוח, אם עלי הוא שקרא "שמואל!" –וַיֹּאמֶר: הִנְנִי, כִּי קָרָאתָ לִי! וַיֹּאמֶר: לֹא קָרָאתִי בְנִי, שׁוּב שְׁכָב. 7. וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת יְהוָה, וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר יְהוָה - טֶרֶם יָדַע אֶת יְהוָה = וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר יְהוָה. 8. וַיֹּסֶף יְהוָה קְרֹא שְׁמוּאֵל! בַּשְּׁלִישִׁת. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי, וַיֹּאמֶר: הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי! וַיָּבֶן עֵלִי, כִּי יְהוָה קֹרֵא לַנָּעַר. 9. וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל: לֵךְ שְׁכָב, וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ, וְאָמַרְתָּ: דַּבֵּר, יְהוָה, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ! וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל, וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ. 10. וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב – עמד שם. עתה שמואל ישמע את קול ה' ממקומו, ולא יחפשו אצל עלי - וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם: שְׁמוּאֵל! שְׁמוּאֵל! וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: דַּבֵּר, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ.

הסיפור על ההתגלות הראשונה של דבר ה' אל שמואל פותח בתיאור המקום והמתרחש בו לפני ההתגלות: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא, וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ, וְעֵינָו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת. וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה, וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל יְהוָה, אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים." (2-3) תיאור זה מתעכב על כמה פרטים, ואנו לומדים ממנו, שהעלילה תתרחש בשעת לילה מאוחרת במקדש בשילה, כשנר אלוהים – הוא נר התמיד (שמות כז 12, ויקרא כד 3) – מאיר את היכל ה', שם ארון האלוהים; כאשר משרתי המשכן – עלי ושמואל – שוכבים כל אחד במקומו, ועיני עלי החלו כהות.

עיני עלי כבר החלו כהות, ואילו נר אלוהים טרם יכבה, יש בזה רמז, שלא רק על עיני בשר ודם ועל נר של שמן מדובר, אלא על מהות סמלית כלשהי, המשותפת לשני אלה, לעלי ולשמואל. עם עלי חיבר הכתוב את "וְעֵינָו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת", ועם שמואל את "וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה".

ומה מסמלים שני אלה? קראנו על כך במסכת קידושין (ע"ב, ע"ב. ראה גם יומא ל"ח, ע"ב): "אין צדיק נפטר מן העולם, עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר 'וזרח השמש' (קהלת א 5) – עד שלא כבתה שמשו של עלי, זרחה שמשו של שמואל הרמתי, שנאמר 'ונר אלוהים טרם יכבה...". מכאן שב"וְעֵינָו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת" מסומלת שקיעת שמשו של עלי, וב"וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה" מסומלת עליית שמשו של שמואל.

לא הכרנו את עלי אלא כשהוא זקן, ולא הוא אלא שני בניו חופני ופינחס כוהנים לה' בשילה (א 3). הבנים המשרתים בקודש מרוקנים את המקדש מקדושתו. האב מצר על כך, אבל הוא חסר אונים (ב 22-25). הוא יושב על כיסא על מזוזת היכל ה' (א 9), ורואה בצער את הבאים לזבוח אוכלים ושותים ומשתכרים (א 9). ובסוף ימיו, כשארון האלוהים יילקח מן המקדש אל המערכה, נמצא את עלי יושב על כיסא ליד דרך מצַפה, לבו חרד על ארון האלוהים (ד 13). וכהיוודע לו על שבי הארון, הוא ייפול מעל כיסא משמרתו, נאמן עד נשימתו האחרונה למקדש ולארון (18). ובית עלי ייתם, כי בניו לא יקיימוהו, ומקדש שילה יחרב, והארון יגלה. ולא יקום עוד שופט להושיע את ישראל. עם שמשו של עלי שוקעת תקופת השופטים.

ועולה שמשו של שמואל. מעט מעט היא עולה וזורחת, ואורה גובר והולך. בתחילה נאמר עליו: "והנער נער" (א 24. אחר כך נאמר עליו: "והנער היה משרת את ה' את פני – לפני – עלי הכוהן (ב 11). ושוב נאמר: "ושמואל משרת את פני ה', והוא נער חגור אפוד בד..." (18). ובהמשך: "והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים" (26). עד שיֵאמר: "ויגדל שמואל, וה' היה עמו... וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע, כי נאמן שמואל לנביא לה'... ויהי דבר שמואל לכל ישראל (ג 19 – ד 1א).

ועם כל זאת לא פתח שמואל תקופה חדשה בתולדות ישראל, שתבוא במקום תקופת השופטים, שעברה מן העולם. הוא רק קישר בין התקופות. והוא גם "בית" לא הקים אחריו, כי גם בניו לא היו מהוגנים.

11. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שְמוּאֵל: הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר כָּל שֹמְעוֹ, תְצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו – מתימהון. 12. בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי

אֶל בֵּיתוֹ – את הקללה כולה -הָחֵל וְכַלֵּה – מתחילתה ועד סופה. 12. וְהִגַּדְתִּי לוֹ, כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם בַּעֲו‍ֹן אֲשֶׁר יָדַע, כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו –הם מקללים את ה'. ואמר "להם" במקום "לי" (=אותי), כדי לא לפגוע בכבוד ה' - וְלֹא כִהָה בָּם – לא הכהה את פניהם (רש"י), לא גער בהם. 14. וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי: אִם יִתְכַּפֵּר עֲו‍ֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה – גם קורבנות לא יכפרו את חטאיו – עַד עוֹלָם.

15. וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד הַבֹּקֶר, וַיִּפְתַּח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית יְהוָה. וּשְׁמוּאֵל יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת הַמַּרְאָה – את החזון –אֶל עֵלִי. 16. וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר: שְׁמוּאֵל בְּנִי! וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי. 17. וַיֹּאמֶר: מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ? אַל נָא תְכַחֵד – תעלים – מִמֶּנִּי! כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף, אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ! – השביע אותו לגלות לו את דבר ה'. 18. וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הַדְּבָרִים, וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ. וַיֹּאמַר: יְהוָה הוּא, הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה.

יט וַיִּגְדַּל, שְׁמוּאֵל, וַיהוָה הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה – כל הדברים, שה' אמר לשמואל, ושמואל הביא אותם אל העם, נתקיימו. 20. וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע, כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא – להיות נביא -לַיהוָה.

21. וַיֹּסֶף יְהוָה לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה; כִּי נִגְלָה יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר יְהוָה– ה' לא התגלה אליו במחזה דרמתי, אלא בדיבור.ד 1א. וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל – הנבואה שבפי שמואל הגיעה לכל ישראל.

הפרדתי משפט זה (ד 1א) מהמשכו של הפסוק בעקבות המסורה, שקבעה כאן "פיסקה באמצע פסוק" (בתנ"ך ירושלים שבהוצאת מאגנס, שהוגה על ידי מ"ד קאסוטו על פי המסורה של בן אשר), המפרידה בין שלפניה לשלאחריה; ועל פי העניין הצמדתי אותו אל שלפניו. מסתבר שדבר שמואל נפסק כאן לפני שנשלם. את המשכו נמצא בפרק ז 3. ראה שם.